<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר ב' פ"ה</h1>
<h2>דף כו.</h2>
לבאר בו ענין השופר הכשרו ופסולו. תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב [תהלים פ"א], כונת המשורר על דעת קצת מפרשים להוכיח את עמו לשוב מדרכם הרעה להשיב התועים באמונתם לנחותם הדרך ישכון אור והוא אמרו בזה [שם] שמע עמי ואדברה ישראל ואעידה בך, ישראל אם תשמע לי לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, ואמר תקעו בחדש שופר, דרך צחות להשמעות דבריו כאמרו [ישעיה נ"ח], כשופר הרם קולך, [ירמיה ו'] תקעו שופר, וכן רבים, והזכיר על זה ענין יציאת מצרים להודיע בו פנת האמונה, כמו שנרמז בדברינו בקצת מקומות, הוא אמרו הנה [תהלים פ"א], אנכי יי אליך המעלך מארץ מצרים, והבטיחם שבתשובתם יושיעם מיד השונא הצפון בתוכם ומיד בן נכר הנלוה אליהם הוא אמרו [שם], לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי, ואמרו כמעט, הוא אצלי דמיון על בלתי היות בראוי לבטל בטול גמור רצון השונא עד שימות לשעתו, אבל יותירו ממנו כפי מה שיחייב הצרך ההכרחי לבד, לא כמכון אל הנאה ומותר רק כמכון להעמיד החיים, אם רעב שונאו יאכילהו לחם ואם צמא ישקהו מים, וכבר קדם באור אמרו [קהלת ז'], למה תמות בלא עתך וגו' טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך וגו', והוא אצלי הדמיון והמשל באמרו אחר זה, [תהלים פ"ב] עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו, כלם אצלי, ר"ל דל ויתום ועני ורש, שמות נרדפים אל המסכן הידוע, והוא הצווי להצדיקו מבלי הבטה אל טענות שכנגדו וראיותיו הכוזבות כמו שידוע [סנהדרין כ"ט ע"א] אין טוענין למסית, והוא אמרו גם כן פלטו דל ואביון וגו', הוא אצלי על דמיון [תהלים ל"ז] צופה רשע לצדיק וגו', וכן [משלי כ"ד] אל תארוב רשע לנוה צדיק וג', ויורה זה אמרו [תהלים פ"ב] אני אמרתי אלים אתם וג' אכן כאדם תמותון וג', וכבר נודע במלת אדם שהיא נגזרת לפעמים מאדמה, אמר שהם אם יעירו כבודם וישליטו נפשם בכל עמלם עליונים המה מאדם, ואם ישירו ולא מהם רפאים יחשבו גם הם, ואמר [שם] קומה אלים שפטה הארץ, על דרך אמרו [שם כ"ו] צרפה כליותי ולבי, רוצה בו שהוא יבחן ויוציא לאור משפט נבראיו להראות העמים היות השגחתו בעניניהם והיות עיניו משוטטות במעשיהם למען ישכילו למען יאמינו ושבו אליו ורפאם, כמו שהזכרנו באמרו, לו עמי שומע לי, שהבטיחם על התשובה, ואולי כיון אל זה בהזכירו תקיעת השופר להיותו הערה לכל עניני התשובה כמו שנזכר, ויש שפרש שהוא ע"ה חבר דבריו אלה על ענין יציאת מצרים וזכירת הנפלאות ההם בזמן ההוא ואמר, תקעו בחדש שופר, לא כיון בו בראש החדש, אך באי זה זמן מן החדש, וכיון בו על חדש הגאלה, ר"ל (ראש) חדש ניסן, והוא שפרש עוד בכסא ליום חגנו, רוצה במלת כסא ענין זמן, כאמרו [משלי ז'] ליום הכסא יבא ביתו, והכונה בו בזמן ידוע מן החדש והוא יום חגנו, ומלת חגנו רוצה בו על הכבשים, מלשון [ישעיה כ"ט] חגים ינקופו, והוא אצלי אמרו חגינו בלשון רבים, והזכיר על זה הענין תקיעת שופר דרך משל על סימן החרות, כי השופר לפעמים יבא על הודעת חרות וגאלת שעבוד כאמרו [ויקרא כ"ה] והעברת שופר תרועה, ואצלי גם כן לפרש גם כן בזה אמרו, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, שהכונה בהעיר את העם על ענין יציאת מצרים הוא כמו שהתפרסם, להיות ענינה מבלי הבטה אל מלאכה מופתית, אבל שהם ליעקב לישראל ברית עולם בל ימוט עולם ועד, הוא אצלי אמרו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, רוצה בו היותו חק בהקש אלינו אבל הוא משפט בהקש אל האמת, מצורף ונמשך אל מה שקדם לנו למעלה במלת חק.
ואצלי לפרש כונת המזמור בכל חדש וחדש ואמר, תקעו בחדש שופר כמו שאמר [במדבר י'] ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, וקרא כל חדש וחדש יום חגנו רמז על קרבנות היום, וכונת המזמור שלא לטעות אחר עבודת הלבנה, כמו שכונה תורה בזה בענין שעיר ראש חדש שכתוב בו [שם כ"ח] ליי, וכבר באה השאלה בדבריהם על זה והוא אמרם [חולין ס' ע"ב] מה נשתנה שעיר ראש חדש שכתוב בו ליי, ובא המענה כמכון אל דברנו, לשלא לטעות אחר עבודת הלבנה כמו שנבאר בע"ה. והכונה בהזכיר ענין יציאת מצרים הוא אצלי כמחזק הלבבות שלא לטעות בזה, ואמר שכל אלו השגיאות כבר נתפרסם בטולם בענין יציאת מצרים הוא אמרו [תהלים פ"א], עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, ובא שם יוסף על כלל העם כמו שהתבאר, והוא שפרט ואמר [שם], לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר כי אנכי יי אליך המעלך וגו', וכבר התבאר בדבור [שמות כ'] אנכי יי אליך, שהוא אמנם אמור לאמונת מציאותו ית', נמצא ענין דבריו לא יהיה בך אל זר וגו', כלומר, איך תתן גוך לעבוד זרים עם דעתך מציאותו ית', זו אצלי כונת המזמור.
ואמנם רבותינו ע"ה העידו [להלן ל' ע"ב] שזה המזמור היו אומרים בבית המקדש בראש השנה, ועל זה הדעת פרשו קצת מפרשים, שהזכיר בו ענין יציאת מצרים על מה שאמרו ז"ל [לעיל י"א ע"א] שבתשרי בטלה עבודה מאבותינו במצרים, ואם כן תחלת חרות העם היה בתשרי, כי בו שבת העם מכל מלאכתו אשר עשה, ואצלם גם כן ענין זכירת תקיעת שופר לזכר התחלת החרות, ואמרו בחדש, רוצה בו עת החדש והוא ראש חדש על דרך אמרו [ש"א כ'], מחר חדש, ומלת בכסא כבר בארו ז"ל [להלן ל"ד ע"א] ענין התכסות הלבנה, כמשפט כל חדש, ואמרו ליום חגנו לשון רבים פרשו בו, ליום אחד מחגנו הידועים לנו, או אפשר להיותו יום ראשון לקבוץ חגים ואסיפת ימים נכבדים אשר בחדש ההוא קראו יום חגנו, כלומר יום התחלת החגים, ואמרו כי חק לישראל וגו', אפשר לפרשו גם כן כמו שבארנו, אבל המפרשים לא דקדקו בו דבר, ואמרו עדות ביהוסף שמו, הסכימו להקרא כלל העם בשם יוסף כאמרו במקום אחר, [תהלים פ'] רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף, ולשון רבותינו ז"ל בזה הוא אמרם במדרש רבה [ויק"ר כ"ט ו'], תקעו בחדש והלא כל החדשים חדש, בכסא והלא כל החדשים נכסין, חגינו והלא ניסן חדש ונכסה וחג, אלא איזהו חדש שהוא נכסה וחג וחגו בן יומו הוי אומר זה ראש השנה, ובתלמוד שלנו דרשו איזהו חדש שהחדש מתכסה ביום החג זה ראש השנה, אפשר לפרש על דעתם ז"ל שבא ענין תקיעת שופר הכל להערת דרכי התשובה, והזכיר ענין יציאת מצרים להעיר על התשובה במכשול האמונה, שהיא אמנם יתד שהכל תלוי בו כמו שבארנו, והוא אצלי הענין, לפי שיטת דבריהם ז"ל, שלא הזכירו אחר הזכירו בחדש שום כלי נגון רק שופר, בהיות עקר ענינו הערה לשומעיו, והיא הכונה שלא נבחר ביום ראש השנה לתקיעה אלא שופר, כמו שאמרו ז"ל [ע"ב] שמצות היום בשופר, רוצים בו אצלי שהחצוצרות אמנם הם סימן לשמחה ולאסיפת העם ולשאר ענינים, אבל השופר עקר ענינו להחריד פותים ולהקיץ שכורים ולהעיר נרדמים, והוא אמרם שענין היום וטעם מצותו הוא אל זאת הכונה, ולזה הניחו רבותינו ז"ל המצוה בשופר אע"פ שלא התבאר בתורה בפרוש, שלא אמר רק זכרון תרועה, אלא שהם למדוה [ל"ג ע"ב] מגזרה שוה מיובל כמו שנבאר, והיא גם כן הכונה בדקדק בענין השופר, בענינו ובשעורו, בכמותו ובאיכותו, בקרחתו או בגבחתו, ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים, אם בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, מצורף אל קצת כונות אחרות גם כן כמו שנבאר.
מעתה עלינו לבאר כל זה בפרטיו אחת לאחת ונאמר שממה שנראה לפסוק מענין סוגית התלמוד הוא, שכל השופרות כשרין לתקוע בהם ונקראים שופר חוץ משל פרה, יתבאר זה ממה שאמרו, כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן אמר ר' יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן שנאמר [יהושע ו'] והיה במשך בקרן היובל, זהו לשון המשנה, ובאורה, כל השופרות, בין של זכרים, ר"ל של כבשים והוא שופר של איל, בין של נקבות, ר"ל של רחלות, בין של יעל והוא, מין חיה כמו שאמר [תהלים ק"ד], הרים הגבוהים ליעלים, וכן [איוב ל"ט] יעלי סלע, והיא החיה הנזכרת בתורה [דברים י"ד] בשם אקו והוא תיש הבר, ושופר שלה פשוט, ר"ל שאינו כפוף, כלם כשרין לתקיעה של ראש השנה, מפני שהם נקראין שופר, ולשופר אנו צריכין כמו שלמדנו [להלן ל"ג ע"ב] מגזרה שוה, ומכיון שיש לנו שם שופר אין לנו עסק בדבר אחר ודי לנו בכך, חוץ משל פרה מפני שהוא נקרא קרן, שנאמר [דברים ל"ג] בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, והשיב ר' יוסי על דבריהם, והלא של כבש גם כן הוא נקרא קרן כאמרו, במשוך בקרן היובל, ויובל פירושו איל, כמו שהעיד ר' עקיבא כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא, ואע"פ שקרוי קרן הוא קרוי שופר כמו שנאמר עליו [שמות י"ט], ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, אם כן כך ראוי לומר גם כן בשל פרה שאע"פ שהוא קרוי קרן אין שם שופר מסולק הימנו, ואפילו של פרה כשר, והשיבו חכמים על זה, כל השופרות אקרו קרן ואקרו שופר של פרה קרן אקרי שופר לא אקרי, רוצים בזה שאין עקר כונתם בפסול קרני פרה מפני שהם קרוין קרן אלא מפני שלא קראה תורה להם שופר בשום מקום, תאמר בשאר שופרות שאע"פ שהם קרויין קרן הרי הוא קורא להם שופר גם כן, וכבר ראינו מי שהקשה היכן ראינו שיהא של יעל קרוי שופר שאנו מכשירין אותו כמו שאמרו שופר של ראש השנה של יעל פשוט וכו', עד שפרשו בדברי חכמים כל השופרות נקראים שופר אם בלשון תורה אם בלשון בני אדם מה שאין כן בקרני פרה שלא נקרא שופר לא מן הכתוב ולא מלשון בני אדם, אלא שמכל מקום אין אנו צריכין לא לקושיא ולא לתרוץ שלה, שאין אנו צריכין להיות שופר שאנו תוקעין בו נקרא שופר בכתוב אלא באותם שכתוב בהם קרן, שמאחר שהם נקראים קרן בכתוב אם אינו חוזר וקוראם בשם שופר נאמר עליו שאינו שופר אע"פ שלשון בני אדם עליו כך, אבל של יעל לא נקרא בכתוב לא קרן ולא שופר והואיל וכן אין אנו קפדין בו אחר שלשון בני אדם על הכל הוא מתפשט לקרא שופר.
והרב בעל התוספות הקשה מפני מה לא הזכירו במשנה של ראם עם של פרה שהרי כתוב בהם, [דברים ל"ג] וקרני ראם קרניו, וכתב שאין קרנים שלו חלולים ואינם ראוים לשופר כלל, ויש שתרץ דמאחר שאינו מצוי אצלנו כלל לא דקדק להזכירו אע"פ שאפשר שקרניו ראוין לשופר, נמצא מכל מקום כלל היוצא מדברי משנה זו שדעת ר' יוסי הוא להכשיר כל השופרות ודעת שכנגדו להכשיר את כלם חוץ משל פרה או של שור שהוא גם כן בכלל פרה ולא נקרא שופר כלל, וכבר האריכו בגמרא לפסול קרן פרה ושור מטעמים אחרים גם כן, הראשון הוא שאמרו, אין קטיגור נעשה סניגור, וכל עניני פרה ושור הם נעשין קטיגור לנו ולבנינו עד עולם כי כפרה סוררה סרר ישראל, והשני הוא שאמרו קרן פרה קאי גלדי גלדי, ושופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות, אבל כל שאר שופרות בין של זכרים הן של רחלות הן של יעל שהוא פשוט כשרין בדיעבד, וכן הסכימו כל הגאונים, אלא שנשאר עלינו לבאר באי זה מהן מצוה מן המובחר לכתחלה, ולפי המשנה נראה לדעת חכמים שמצוה בראש השנה לתקוע בפשוט כמו שאמרו [כ"ו ע"ב], שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות משני צדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר ושל תעניות, פרוש שהיו תוקעין בתענית כמו שאמרו שם [תענית ט"ז ע"ב], תקעו הכהנים תקעו, בשל זכרים כפופים ופיו מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות, זהו לשון המשנה, ובאורו, מצוה זו אינו אלא בבית המקדש שהרי בגבולין לא היו שופר וחצוצרות תוקעין כאחד כמו שאמרו, לא שנו אלא בבית המקדש אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר וכו', נמצא שבגבולין מקום שיש שופר כגון ראש השנה ויובל, אין חצוצרות, ומקום שיש חצוצרות כגון תעניות, אין שופר, ודברי המשנה אינן אלא בבית המקדש, ובבאור המשנה ששופר של ראש השנה מצוה ביעל ושופר מאריך אחר שנפסקה תקיעת חצוצרות, להודיע שעקר מצות היום בשופר, כמו שבארנו שהוא לבד הערה על התשובה, ובתעניות ומעמדות היו להם שתי שופרות וחצוצרות באמצע, וחצוצרות מאריכות, אחר הפסק קול שופר להודיע שעקר מצות היום בחצוצרות, שאין עקרן אלא לכנופיא כמו שכתבו על זה, דלכנופיא בעלמא הוא דתקעי וחצוצרות לכנופיא הוא דכתיב [במדבר י'], והיו לך למקרא העדה, אבל בגבולין לא היו תוקעין בתעניות בשופר, ומזה תמה הרב ר' זרחיה על סדור הגאונים שסדרו לתקוע בתענית בשופר, עד שתרצו על זה שאע"פ שבשעת תפלה לא היו שם אלא חצוצרות מכל מקום אחר תפלה היו יוצאין ברחובה של עיר ושופר עמהם וכמו שאמרו שם בירושלמי [תענית פ"ב ה"א], למה תוקעין בקרנות לומר הרי אנו גועין לפניך כבהמה, ואמרו שם גם כן במה מתריעין אמר ר' בשופר, וכן כתב הרב הגדול במסכת תענית, והכונה שהרי בתענית אנו צריכין גם כן להערת תשובה, שזה אמנם שרש ענינו ויסוד תקנתו כמו שיתבאר, וכבר יצאנו מכונתנו לבאר משנה זו, מצד מה שלמדנו הימנה שאין בזמן הזה בשום מקום ולא בגבולין בשום זמן תקיעה בחצוצרות בראש השנה.
ונשוב לכונתנו והוא, שלדעת חכמים מצוה מן המובחר לתקוע בראש השנה בשל יעל פשוט, מפני שהם סוברים כל מידי דתפלה פשוט בעינן, משום [איכה ג'] נשא לבבנו אל כפים, כמו שנזכר בגמרא, זה היה דעת חכמים, אלא שר' יהודה חולק בזה ואומר שמצוה בכפופים, כמו שאמרו במשנה, שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות ר' יהודה אומר של ראש השנה בכפופים ושל יובל ביעל, זהו לשון המשנה, ובאורה, שוה היובל, פרושו יום הכפורים של יובל, לראש השנה לתקיעה, ר"ל שמצותו בפשוט כראש השנה, ואע"פ שאין עקר תקיעתו כל כך לתפלה ולזכרון כשל ראש השנה, שאין עקרו [אלא] לאות שלוח עבדים והשמטת קרקעות, מכל מקום בגזרה שוה אנן למדין [להלן ל"ג ע"ב] להיות תקיעתו כשל ראש השנה, וכן הוא שוה לראש השנה לברכות, ר"ל לתפלת תשע ברכות, ר"ל שמתפללין בה מלכיות זכרונות ושופרות עם תפלת היום, ר' יהודה מצריך לראש השנה כפופים, כשל תעניות, דמאחר שהוא יום הדין וענין ראוי להערה ביותר ראוי להיותו כפוף כדי שיתעורר להכניע לבבו ולכוף כאגמון ראשו, והוא אמרם ז"ל מידי דתפלה כמה דכייף טפי מעלי, על שם [מ"א ט'] והיו עיני ולבי שם כל הימים, אבל יובל שאינו אלא שמחה תוקעין בפשוט, וגזרה שוה אין לו עסק בה, ויש שפרש לדעת ר' יהודה שאף בתעניות אין תקיעה אלא בפשוטים כיובל, שעקר תקיעה בו לאסיפת העם כמו שבארנו למעלה, והכריחם לפרש כן שאם לא כן היה ר' לוי חולק על חכמים ועל ר' יהודה כמו שיתבאר מדבריו בסמוך, אבל בראש השנה מכל מקום תוקעין בכפופין, ואחר כך הוסיף ר' לוי על דבריו להצריך כפופים לראש השנה ויובל, מפני שדעתו בראש השנה בכפופים כר' יהודה ואחר כך חזר ולמד הימנה של יובל בגזרה שוה, והוא שאמרו ז"ל אמר ר' לוי מצות ראש השנה ויום הכפורים של יובל בכפופים ושל תעניות בפשוטים והא תנן שופר של ראש השנה של יעל פשוט הוא דאמר כר' יהודה ולימא הלכה כר' יהודה אי אמר הכי הוה אמינא אפילו ביובל קמ"ל, ע"כ לשון השמועה, ורוצה בה שאלו היה ר' לוי אומר הלכה כר' יהודה נראה מדבריו לפסק כמותו אף ביובל לתקוע בו בפשוטים, ומפני זה באר דבריו להיות של ראש השנה ושל יום הכפורים של יובל בכפופים, הנה שדעת ר' יהודה ור' לוי להיות תקיעת ראש השנה בכפופים, וכן הסכימו כל הגאונים, מצורף אל הכונה הנבחרת שהעיד עליה ר' אבהו באמרו [לעיל ט"ז ע"א] למה תוקעין בשופר של איל אמר הקב"ה לישראל בני תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני, הכונה בזה שבראות קרן האיל נתעורר לענין העקדה המלמדת והמישרת יראת השם עד היכן היא מגעת כמו שבארנו, והוא אמרו שאזכור לכם וכו', שזכירתו ית' תלויה בזכירתנו ואתיא זכירה זכירה, ובירושלמי גם כן נטו לדעת ר' יהודה והוא אמרם שם תקנו כפוף לכפוף ופשוט לפשוט, ועוד נאמר שם תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי, פירוש של ראש השנה מצוי וכן של זכרים, יובל אינו מצוי וכן של יעל, וכפוף לכפוף, של זכרים הכפוף בזמן שהלבבות כפופין ועומדין באימה וביראה, ופשוט לפשוט, של יעל ביובל הבא לסימן חרות וגאלה, אלא שכל זה לא נאמר אלא למצוה אבל בדיעבד אף בשל יעל יצא שלא נפסל אלא של שור ופרה כמו שכתבנו, והר"ם ז"ל [הל' שופר פ"א ה"א] שכתב שכל השופרות פסולין, אף בדיעבד, תמהנו על דבריו, וכבר הגיה עליו הראב"ד בזה הלשון, אמר אברהם הפריז על מדותיו שלא נאמר קרן כבשים אלא למצוה אבל בדיעבד אף בשל יעל או של עז יצא, כמו שכתבנו.
ואחר שבארנו איזהו שופר שבו ראוי לתקוע נשאר עלינו לבאר הדברים שבהם יפסל השופר שהוא ראוי במינן לתקוע בו, והוא נחלק לפנים רבים כמו שיתבאר, אמרו ז"ל [כ"ז ע"א] שופר שנסדק ודבקו פסול דבק שברי שופרות פסול נקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר, זהו לשון המשנה, ובאורה, שופר שנסדק, לארכו, אבל נסדק לרחבו אין דינו מתבאר במשנה זו אלא בבריתא השנוייה בגמרא כמו שיתבאר ובנסדק לארכו הוא אומר עכשו שהוא פסול, ונסדק לארכו פרשו בשמועה זו שהוא נסדק על פני כלו מראשו לסופו, והוא הענין שהוא צריך דבוק ועליו הוא אומר שפסול, אע"פ שדבקו בדבק, ופרש רש"ז טעם פסולו מפני שהם שני שופרות, וכבר אמרו [כ"ו ע"א] שופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות, והלכך אע"פ שאינו מעכב את התקיעה פסול, וזה הטעם אינו אלא בדרך זה שהשופר נסדק מראשו לסופו, שאם לא נסדק אלא כשעור אצבע או אצבעים אין כאן שני שופרות שנפסול אותו מטעם זה, אלא שמכל מקום אנו דנין עליו ופוסלין אותו מטעם אחר אפילו בסדק קטן, מאחר שהוא לארכו, והוא שהזכיר למטה בבריתא נסדק לארכו פסול, והטעם מפני שכיון שנסדק לארך השופר מכיון שהוא מתחיל לתקוע בו יבקע לקולו, והוא הטעם שאנו פוסלין אותו אף בנשתייר שעור שופר למטה מן הסדק, ואע"פ (שלא) [שאלו] נטל מן הסדק למעלה יהא השופר כשר אעפ"כ אנו פוסלין אותו כל זמן שמחובר בו, וכתב הראב"ד ז"ל שאין פוסלין את הנסדק אלא בדבקו, ובין שיהא נסדק למעלה בין שיהא נסדק למטה פוסלין אותו, מפני שהבקיעה היתה בו מצויה, אבל קשרו בחוט של משיחה או של מיני מתכות כשר אם נשתייר כלפי פיו שעור תקיעה, דדבקו אמרינן קשרו לא אמרינן, והטעם מפני שאין הבקיעה מצויה בו עוד, ואע"פ שיש לדון ולומר שאם מכח דקדוק לשונות אתה בא, אף בשברי שופרות אתה יכול לומר כן, שהרי דבק שברי שופרות אמרינן קשר לא אמרינן, מכל מקום אין לך לדון כן, שיש לומר בו איידי דתנא רישא דבקו תנא סיפא דבק, ומכל מקום שופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות.
ונשוב לבאר המשנה והוא אמרו, דבק שברי שופרות פסול, ר"ל שופרות שנשברו לרחבן ונשארו עגולי חתכות שופר מכאן ומכאן ואין באחד מהם שעור שופר, והוא כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן ודבק שנים או שלשה מאותם עגולים עד שישלימו לשעור פסול, וטעם פסולו מפני ששני שופרות הם ושופר אחד אמר רחמנא וכו', והרב בעל התוספות הקשה, אחר שכבר למד בנסדק ודבקו שפסול ופרשנו הטעם מפני שהם נקראים שני שופרות מה הוצרכנו עוד ללמוד בדבק שברי שופר שפסול והלא הוא הוא הטעם הפסול שבו, ומפני קושיא זו פרש בנסדק ודבקו שאין טעם פסולו מטעם שני שופרות אלא מפני שאינו נקרא שופר כלל, שאחר שנסדק כלו ולא נשאר שום עגול הרי הוא כמדבק שתי חתכות קרן לארכן שאין בהם שם שופר כלל, אבל שופר שנשבר ונשארו חתכותיו קימות בעגולן שמא היינו דנין בדבוקן להכשיר, ומפני זה הוצרך ללמד בדבק שברי שופרות שפסול, וכן מענין דבק שברי שופרות לא היה יוצא לנו דין נסדק ודבקו, שמא הייתי אומר בדבק שברי שופרות שפסול שטעם פסולו מפני שהוא בא משנים ושלשה שופרות, ואפילו באו משופר אחד יש לאסור זו מפני זו, נסדק ודבקו שהכל שופר אחד אפשר שהייתי דן להכשיר לכך הוצרכו שתיהן.
ומה שפרשנו בדבק שברי שופרות שאין באחת מהן שעור שופר, שהיוצא מדברנו הוא שאם יש באחת מהן שעור שופר כשר, הוא על דעת הרב ר' יהונתן, אבל רוב המפרשים פרשו שאפילו יש באחת מהם שעור שופר פסול, ולעולם כלל גדול בדין שופר, אמר רחמנא וכו', וכן דעתם גם כן בבריתא דהוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו והוא הוא הטעם והיא היא המחלקת אלא שמה שכתב הרב ר' יהונתן הוא על פי מה שכתבו הגאונים, שכל דבר שאלו ינטל מן השופר ישאר בו שעור שופר אע"פ שאותו דבר פסול אין אנו פוסלין את השופר, וכאלו נטל אותו דבר אנו דנין אותו, ומכל מקום לדעת הפוסל בה אף בשיש באחת שעור שופר, מפרש דברי הגאונים הללו בפסול הבא שלא על ידי דבוק, כגון נסדק לרחבו או נקב, לא בפסול שעל ידי דבוק, מפני שסומכין על כלל הידוע שופר אחד אמר רחמנא וכו', ונראה לי שלשון המשנה הוא מורה כדברי המכשיר והוא אמרו, דבק שברי שופרות, שנראה שלא היו שם אלא שברים אבל לשון הבריתא, ר"ל אמרו הוסיף עליו כל שהוא, נראה כדעת הפוסל שלשון עליו משמע שכבר היה בו שעור שופר, ועוד שאמר בין במינו בין שלא במינו ואם בשאין שעור שופר מה הוצרך לשנות שלא במינו, אלא שצריך לעיין לדעת המכשיר בה אם הוא מכשיר בכל ענין, ר"ל באי זה צד שיהא התוספת מונח בו בין כלפי פיו הן כלפי מעלה, או שמא אינו מכשיר אלא בשהתוספת למעלה ונשאר שעור שופר כלפי פיו או ההפך, ומדברי הרב ר' יהונתן נראה כן, ר"ל שאם השבר למטה כלפי פיו ושעורו נשאר למעלה כשר, שהוא כתב, כל זמן שיהיה בשבר עליון שעור שופר כשר שלא יזיק התחתון לעליון, ויש שכתב הפך סברא זו והוא, שאם השבר הקטן כלפי פיו הרי הוא מפסיק בינו ובין הכשר והרי הוא תוקע בשופר שאין בו שעור, ויש מי שכתב גם כן שאין אנו קפדין בכך לדעת המכשיר אלא בין שיהיה למעלה בין שיהא למטה כשר, ואע"פ שלדעת הפוסל אין מקום לשאלה זו, צריכין אנו לדעתו כדי ללמוד הימנה לנסדק לרחבו שהוא כשר לדברי הכל והוא שישתייר בו שעור תקיעה, ותפול השאלה בזה לדברי הכל אם אנו צריכין שישתייר כלפי פיו או כלפי מעלה, וכל הדברים האלה שהזכרנו [לא] פרשו בה הגאונים, אלא שרבינו חננאל מכריע בה לכף זכות להכשיר כל זמן שישתייר שעור תקיעה לאי זה צד שהוא נשאר בו בנסדק לרחבו, אבל הרב הגדול כתב בזה הלשון נסדק לרחבו אם נשתייר מן הסדק כלפי פיו שעור שופר שהוא טפח שוחק כשר ואם לאו פסול.
ואחר שבארנו ענין נסדק ודבקו וענין דבק שברי שופרות נשוב לבאר הפסול האחר שהוא נקב וסתמו שאמרו עליו, אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר, פרושו אם בעוד שהיה נקוב היה הנקב מעכב את התקיעה, אם כן נמצא שסתימה זו היא הגורמת את התקיעה ולפיכך פסול, אבל אם לא היה נקב מעכב את התקיעה כשר, שאין סתימה זו מעלה או מורידה, שהרי אף בשאין שם סתימה היה הקול יוצא ומתפשט כראוי, ואפשר שאפשר שלא היה הקול צלול כל כך כמו שהוא אחר הסתימה, הרי כל הקולות כשרין בשופר, ויש שפרש בענין מעכב, שאין הכונה בו מעכב לגמרי, אלא שאם היה קולו צרוד מתחלה בעוד שהיה בו הנקב ונכר בו שאינו שלם ועכשיו נשתנה קולו מכמות שהיה וקולו עכשו צלול כשאר שופרות השלמים מעקרם פסול, אע"פ שאלו לא סתמו כלל היה כשר שכל הקולות וכו', אבל אם לא היה מעכב וכו', אלא שקולו עכשו כמו שהוא אחר סתימה ולא נשתנה כלל כשר, וכן פרש הרב ר' יהונתן, ולשון תלמוד ירושלמי [ה"ו] נוטה לזה אמרו שם, לא סתמו אע"פ שמעכב את התקיעה כשר שכל הקולות כשרין בשופר בין צלול בין צרור.
וממה שצריך לבאר בענין נקב וסתמו, שלא התבאר כל דינו במשנה זו שבארנו ענינה, וכבר באה בבאור ענינו, ר"ל ענין נקב וסתמו, שמועה אחרת והוא אמרם ז"ל, נקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול אמר ר' יוחנן במינו כשר והוא שנשתייר רובו, נמצא לפי ענין זה שלא הוכשר שופר שנקב בסתימה אלא אם כן נסתם במינו ושישתייר רובו של שופר אחר סתימה, ונמצאו שלשה תנאים בהכשר שופר שנקב והם, שלא היה מעכב את התקיעה מקודם, ושישתייר רובו שלם, ושתהיה סתימה במינו, ובשלשה תנאים אלה אנו מכשירין אותו אע"פ שלא נשתייר שעור שופר, ואע"פ שבבריתא זו לא הוזכר דין מעכב את התקיעה, הרי הוא נזכר במשנה, ואין ביניהם שום מחלוקת אלא מה שחסר בזו נתגלה בזו, זהו פסק הרב אלפסי ז"ל והר"ם ז"ל, אלא שיש מי שתמה לדבריהם היאך לא פסקו כלשון אחרון השנוי בגמרא, כמו שידוע אצלנו תמיד הלכה כלישנא בתרא, והוא מה שאמרו בגמרא, איכא דמתני לה אסופא שלא במינו פסול אמר ר' יוחנן והוא שלא נשתייר רובו מכלל דבמינו אע"פ שלא נשתייר רובו כשר, אלא שרבנו חננאל ז"ל כתב שכל כיוצא בזה אינו נקרא לשון אחרון כדי לפסוק הלכה שלא כלשון הראשון, שהרי לא נתברר לנו אי זו מהן נשנית תחלה בבית המדרש, אם כן כל זמן שיאמר בתלמוד איכא דמתני לה ארישא או איכא דמתני לה אסופא אין הדבר ברור איזה מהם נקרא אחרון, שאם זה שונה לה על תחלת הדבר וזה על סופה מי מוכיח איזו מהן נשנית תחלה בבית המדרש, וכבר תמהו מקצת אחרונים עליו ואמרו, שאלו היתה קבלה ביד הגאונים לפסוק כלשון הראשון של ר' נתן היה לנו לקבל דבריהם, עכשו שנגלה מדבריהם שמתוך ספק אשר נסתפקו בלשונות אי זה מהן מאוחר הוא שפסקו לחומרא, יש לנו לחזר אחר העלה ואם בטלה העלה בטל הספק, ונחזור על עקר קבלתנו וכלל גדול מסור בידנו הלכה כלישנא בתרא, והן ששנויה בלשון איכא דאמרי הן ששנויה בלשון איכא דמתני לה, וכיוצא בהם, לשון אחרון הם נקראים בכל התלמוד, וכדבריו אנו פוסקין, אם כן כל זמן שלא היה הנקב מעכב את התקיעה מקודם וסתמו במינו אע"פ שלא נשתייר רובו שלם כשר, אלא ממה שראוי לעיין בענין זה לפי סוגיית הלשון המאוחר, היאך נכשיר סתימה שלא במינו בנשתייר רובו, אחר שלא נשתייר שעור תקיעה, ולא סוף דבר בלשון אחרון אלא אפילו בראשון ראוי לעיין בזה, שאע"פ שהוא נסתם במינו ונשתייר רובו, היאך אנו מכשירין אותו הואיל ולא נשתייר שעור תקיעה, והלא אף בנסדק לרחבו לא הכשרנו אלא כשנשתייר שעור תקיעה, ומהיכן אנו מקילין בנקב יותר מנסדק לרחבו, ומפני זה הסכימו רוב מפרשים לפרש בנשתייר רובו הנאמר בנקב וסתמו, שלא על רובו של אורך השופר הוא נאמר, אלא על רוב הקפו, שלא יהא נקב השופר רחב כל כך עד שיהא נפחת רוב הקף השופר במקום הנקב, אבל שעור שופר ממקום שנקב השופר ולמטה אין ספק שאין מכשירין אותו אלא בכך, ונמצא אם כן שאין הכשר בנקב וסתמו לפי היוצא מן הלשון הראשון אלא בשלא היה מעכב את התקיעה מקודם, ושתהיה הסתימה במינו, וגם שישתייר רוב הקפו של שופר שלם, ושישתייר שעור תקיעה ממקום שנקב ולמטה, ולפי הלשון האחרון אנו מכשירין אותו בשלא היה מעכב את התקיעה, וסתמה במינו, ושישתייר שעור התקיעה, אע"פ שנפחת רוב הקפו, ויש מי שאומר שאי אפשר לנפחת רוב הקפו שלא יהא מעכב את התקיעה, אם לא נפרש שנקב נקב שאינו רחב אלא כמלא חוט או יותר מעט על פני רוב הקפו, ואם סתמו שלא במינו צריך אף לפי הלשון האחרון שישתייר רוב הקפו שלם, אבל נסדק לרחבו שאין צריך לסתימה ושאין שם עכוב תקיעה די לנו בשישתייר שעור תקיעה, ואין אנו צריכין לשיור רוב הקף אחר שאין שם חסרון, ולפי פרוש זה ודאי נראה לפסוק כלשון אחרון.
והרי אנו חוזרין לדון ולערער על מה שכתבנו, שאין לשמועה זו מחלקת על כלל שלא הכשירה משנתנו נקב וסתמו בשלא היה מעכב את התקיעה אלא באותם התנאים כמו שהוסיפה בהם הבריתא כמו שפרשנו, ומה שחסר בזו נתגלה בזו, אע"פ שכך הוא העקר לפי מה שנראה לי, וגם הרב בעל התוספות כתב כן בפירוש, אעפ"כ ראיתי להרבה מן המפרשים חולקים בזה, ונשתנו בפרושה לכמה גוונים, יש שפירש שהן חולקות בכל ענין, שמשנתנו מכשרת בשלא היה מעכב את התקיעה בלבד אף בנסתם שלא במינו ושלא נשתייר רובו, ופוסלת בעכוב תקיעה אף בסתימה במינו, ובריתא מכשרת אף בעכוב תקיעה אחר שיש שם שאר התנאים הנזכרים, וגם הרב הגדול כתב שסתמו במינו אין אנו צריכין בו שלא יהא מעכב את התקיעה מקודם כלל אלא אף בהיה מעכב אנו מכשירין אותו, אלא שהוא פרש את המשנה לדעת הבריתא ואמר, שמשנתנו הכשירה שופר שנקב וסתמו בשלא היה מעכב את התקיעה לבד אע"פ שהסתימה היתה שלא במינו, והיה מעכב את התקיעה שמשנתנו פוסלת דוקא בסתימה שלא במינו אבל במינו כשר, וכן לא הכשירה המשנה אלא בשנקב מעוטו, נמצא שטת המשנה על דעת הרב ז"ל שאם סתמו במינו אע"פ שהיה מעכב את התקיעה כשר והוא שנשתייר רובו, והוא אצל הרב גם כן דעתו של ר' יוחנן בפירוש לשון ראשון של ר' נתן, ועל זה הצד כתב הרב שהיה ראוי לפסוק כלשון הראשון מפני שמצטרף לדעת סתם משנה, מה שאין כן בלשון אחרון שהוא מכשיר שלא במינו כל זמן שלא נפחת רובו, והרי נפחת חציו ודאי מעכב את התקיעה הוא ואם נכשירהו בסתימה שלא במינו הרי הוא שלא כדעת סתם משנתנו, אלא שיש לומר אפילו בנפחת רובו שאפשר שלא היה מעכב את התקיעה על הצד שהקדמנו, ויש שכתב שמשנתנו פוסלת בשהיה מעכב את התקיעה אף בסתמו במינו אלא שר' נתן חולק בזה לדעתם, ולפיכך פסקו כדברי חכמים החולקים על דבריו של ר' נתן שאמרו נקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול, והעמידו דבריהם בשהיה מעכב את התקיעה, ור' נתן מכשיר אף כשהיה מעכב את התקיעה, ולשון הירושלמי מוכיח כן, ר"ל מחלקת ר' נתן וחכמים בשמעכב את התקיעה, וזהו לשון הירושלמי [ה"ו], שופר שנסדק ודבקו פסול למאן צרכה [לר' נתן] דבק שברי שופרות פסול עוד היא דר' נתן נקב וסתמו ר' חייא בשם ר' יוחנן דר' נתן היא דתני נקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול ר' חייא בשם ר' יוחנן כן היא מתניתין אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר, פרוש, כן היא מתניתין אשלא במינו דר' נתן, ר' אבא בר זעירא והוא שסתמו אם לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר, וממה שעלה בדעתם לפסוק כדברי תנא קמא החולק על דבריו של ר' נתן אין דבריהם נראין, ומאחר שר' יוחנן נשא ונתן על דעתו של ר' נתן הלכה כמותו.
וממה שצריך לבאר בענין סתמו במינו, שלא סוף דבר ממין אותה בהמה אלא שכל מין שופר הוא נקרא מינו, אע"פ שהוא ממין בהמה אחרת, ושלא במינו נקרא זפת ושעוה וכיוצא בהם, אלא שאני מסופק אם סתמו שאינו ממין שופר הכשר כגון קרן פרה אם נקרא במינו או שלא במינו.
וממה שיפסול עוד את השופר הכשר הוא צפהו זהב במקום הנחת פה או מבפנים או אף מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה, או אם הפכו ותקע בו, או אם נתן שופר בתוך שופר ושמע קול חיצון, ויתבאר כל זה מה שאמרו בבריתא, ארוך וקצרו גרדו והעמידו על גלדו כשר צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא ואם קול חיצון שמע לא יצא, הפכו ותקע בו לא יצא אמר רב פפא לא תימא דהפכיה ככתונא אלא שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב מאי טעמא והעברת דרך העברתו בעינן, ע"כ לשון השמועה, ובאורה, ארוך וקצרו כשר, שאין לנו עליו דין ודברים בקצורו אחר שנשתייר בו שעור תקיעה, וכן גרדו עד שנתדקדק הרבה כשר, כל זמן שאין הרוח יוצא מתוך דקותו, אבל אם הגיע עד כאן אין זה נקרא גלדו ופסול, צפהו זהב במקום הנחת פה פסול, פי' לא צפהו ממש אלא שהניח חתכת זהב בפי השופר, וטעם פסולו מפני שאותו זהב נקרא חציצה, שלא במקום הנחת פה כשר, ופרש הרב ר' יהונתן אפילו מבפנים וכל שכן מבחוץ, ואע"פ שבסמוך הוא אומר בצפהו זהב מבפנים שהוא פסול ואף בצפהו בחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה, אין הנדון דומה לראיה, שאין אנו פוסלין בצפהו זהב מבפנים או אף מבחוץ אם נשתנה קולו, אלא בשצפהו כלו או רובו, והדין נותן לפסלו אע"פ שאין ממנו במקום הנחת פה, שאין השומע שומע אלא קול פנימי שהוא של זהב ולא בקול שופר שומע אלא של זהב, אבל צפהו האמור כאן שאנו מכשירין אותו אף מבפנים אין צפויו אלא במקום אחד מן השופר, וכל שכן בחוץ שהוא כשר, אלא שיש מי שבא לפסלו מטעם חציצה שהרי אף חלק קטן חוצץ במקום שהוא, ויש מי שכתב שמכיון שהוא מדובק היטב אין בו דין חציצה, ואין דבריו נראין, ומפני זה יש מי שפרש שאף בחלק קטן פסול הוא מבפנים, אבל מבחוץ כשר מבלי שנעיין בהכשרו אם נשתנה קולו אם לאו שאין חשש לשנוי קול מפני חלק קטן שבו, ויש מי שפרש ענין שלא במקום הנחת פה, על דמיון מה שפרשנו בענין מקום הנחת פה, ר"ל כמו שפרשנו בענין מקום הנחת פה שהוסיף זהב זה בשעור השופר סמוך לעובי עגול השופר שמצד הפה הקצר שהרי מטעם חציצה אנו באים לפסלו, כך אנו מפרשים בשלא במקום הנחת פה, שהוסיף זהב זה על שעור השופר בעובי עגול השופר מצד הפה הרחב, לא שנפרשהו על גבי השופר שאם כן היא האמורה בסוף, ר"ל צפהו מבחוץ אם נשתנה קולו וכו', שלא הכשרנוהו אלא בשלא נשתנה, וכל שכן לדעת זה שאין אנו מכשירין אותו מבפנים אף בחלק שבו, שהרי לדעתו הרי הוא האמור בסוף צפהו מבפנים שאנו פוסלין אותו לגמרי, אלא שעל דעת פרושין אלו אין דעתי נוחה בלשון צפהו האמור בראש השמועה, שכל כיוצא בזה אינו נקרא צפוי, אלא אם כן על צד הרחבת הלשון, והר"ם לא הביא כלל ענין שלא במקום הנחת פה, נראה מדבריו שעל גביו הוא בא ללמד וכבר הוא נכלל בענין צפהו מבחוץ.
וענין נתן שופר בתוך שופר שאנו אומרים עליו שאם קול פנימי שמע יצא, רוצים בו כגון שהוציא פי הפנימי לחוץ והניח בו התוקע את פיו ותקע, ואין מדקדקין בהכשרו אם נשתנה קולו מחמת חיצון אם לאו אלא אע"פ שנשתנה קולו מחמת חיצון כשר, שאין אותו צפוי מחובר עמו כדי שנדמהו לצפהו זהב מבחוץ, ואם קול חיצון שמע, ר"ל שהכניס פי הפנימי לפנים ולא הניח פיו אלא על החיצון פסול, ומפרש בתלמוד ירושלמי מפני שבטל הפנימי חללו של החיצון, וכל שכן אם שני הפיות שוות והניח פיו על שתיהן, שהרי קול שני שופרות הוא שומע, ושופר אחד אמר רחמנא וכו', ואף כשהכניס ראש הפנימי לפנים אנו רשאין לפסלו מטעם שופר אחד אמר רחמנא וכו', שהרי קולו עובר תוך שני החללים וישמע את הקול מדבר אליו מבין שניהם, ויש שכתב טעם הפסול מפני שהשופר הפנימי חוצץ בין הקול ובין השופר החיצון שהוא עקר התקיעות, וממה שנראה לפרש כן הוא מה שאמרו בשופר קדוח, שנסתפקו הם בענינו עד שהכשירו אבוה דשמואל כמו שאמרו, שלחו ליה לאבוה דשמואל קדחו בזכרותו ותקע בו מהו שלח להו יצא דמין במינו אינו חוצץ, וכונת בעל השאלה היתה, מפני שדרכו של שופר להיות כעין שופרות הרבה מתוכו זה בתוך זה, ובסבת מים רותחין שהאומן מכניס את השופר לתוכן מסיר את כלם ונשאר העליון כלו חלול, ועכשו שאלו במי שלא הסירן אלא שקדחו במקדח ונשאר מן הקרנים הרכים שבתוך השופר העליון סביבות אותו השופר אם הוא כשופר בתוך שופר אם לאו, והשיב שמין במינו אינו חוצץ, וכבר התירו בירושלמי [ה"ו] גם כן לתקוע בו כמו שאמרו שם, ר' יעקב בר אחא אמר אבא שאול לר' שופר קדוח מהו אמר לו בזה תוקעין ביבנה, ר' אבא בעי לרב, אמר ליה בזה תוקעין בעין בול, נראה מזה שעל ענין חציצה הוא סובב באסור שופר בתוך שופר.
וענין הפכו ותקע בו שאמרו עליו, לא תימא דהפכיה ככתונא אלא שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב, ויש שפרשו בו שאם הפכו ככתונת כשר, ומפרשין את השמועה בענין זה, שלא תדון ממה שהקדמנו, ר"ל הפכו ותקע בו לא יצא, שאם הפכו ככתנת יהא פסול, שזה ודאי כשר הוא ואין לך מקום לפסלו, אלא בשהרחיב את הקצר וקצר את הרחב, וטעם פסולו ממה שכתוב [ויקרא כ"ה] והעברת וגו' דרך העברתו, ומסייעין לדבריהם לומר שאלו היתה כונתו לפסול את שהפכו ככתנת היה לו לומר אלא אפילו הרחיב וכו', אלא שלא עלה דעת מפרשים אלו על דעת הגאונים כלל, והפרוש הנכון, לא סוף דבר במה שהקדמנו הפכו ותקע בו לא יצא בשהפכו ככתנת, שפסולו של זה אין אנו צריכין ללמדו מסמך מקראות, שהרי בטל חללו, וכבר אמרו בירושלמי [ה"ז] גרדו כשר הפכו פסול מה ביניהון זה בטל חללו וזה לא בטל חללו, ומאחר שהוא פוסלו מטעם בטל חללו בשהפכו ככתנת הוא בא ללמד, אלא שאנו צריכין לדון פסולו מסמך מקראות ממה שאין סברא פוסלתו הוא בשהרחיב את הקצר וכו', ובירושלמי אמרו על שם [תהלים קי"ח] מן המצר קראתי יה, וכן דעת רוב מפרשים לפסלו בכל ענין שהפכו.
ונשתנה קולו שאנו פוסלין אותו בצפהו מבחוץ הטעם, מפני שאותו צפוי גורם קול זה לא מפני עכירות הקול, שהרי כל הקולות כשרין בשופר כמו שאמרו ז"ל, היה קולו דק או עבה או צרור כשר שכל הקולות כשרין בשופר.
וממה שנשאר עלינו לבאר בענין זה הוא, שכל מיני פסלות שכתבנו אם תקע בהם לא יצא וצריך לחזור ולתקוע. ויש לנו מין אחר בפסולו שאין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע יצא והם, שופר של בהמת קרבן, ושופר של ע"ז, ושופר הגזול. ואין הענין בשופר של ע"ז, שאנו אומרים שאם תקע יצא, בע"ז של ישראל, שאין בה מקום פקפוק שאף בדיעבד לא יצא, שהרי ע"ז של ישראל אין לה בטלה ולשריפה היא (ו)עומדת, וכלל מסור בכל התלמוד ע"ז של ישראל כתותי מכתת שעורה, ר"ל כמי שאינה היא, ושופר צריך שעור, ואין דברים הללו אמורים בשל ע"ז, ר"ל להכשירו בדיעבד, אלא בע"ז של גוי.
אמנם ענין שופר של בהמת קרבן יתבאר ענינו ממה שאמרו [כ"ח ע"א] אמר רב יהודה בשופר של עולה (וכו') לא יתקע ואם תקע יצא, בשל שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא, מאי טעמא עולה דבת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לה לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא רכיב עליהו, והקשו בגמרא על זה של עולה נמי בעדנא דתקע אכתי לא מעיל וכי קא תקע באסורא קא תקע ותרץ רבא בין של עולה בין שלמים לא יתקע ואם תקע יצא מצות לאו להנות נתנו, זהו לשון הגמרא, וענין שופר של עולה פרושו שתלשו מחיים שאם לאחר מיתה הרי אין מעילה בעורה וקרניה, שהרי הכל לכהנים כמו שאמרו ז"ל במסכת מנחות [פ"ג ע"א], ובגמרא זבחים [פ"ו ע"א] גם כן אמרו ז"ל, נאמר [ויקרא ז'] לו יהיה בעולה ונאמר [שם] לו יהיה באשם מה אשם עצמותיו מותרים אף עולה, אם כן מה שאמרו בשופר של עולה לא יתקע, ר"ל שתלשו מחיים, ואם תמצא לומר לאחר מיתה, דוקא קודם זריקה, ומה שאמר לא יתקע פרושו במזיד, ואם תקע בשוגג יצא, אבל אם תקע במזיד יש מן הגאונים שעלה בדעתו לומר שלא יצא, שהרי אין מעילה במזיד ויש מי שחלק בזה לומר שאף במזיד יצא, ובשל שלמים אף אם תקע לא יצא, ובאר הטעם למה שהוא מחלק בין עולה לשלמים, עולה דבת מעילה כיון דמעל בה, ר"ל שנתחייב בה קרבן, נפקא לה לחולין, ומאחר שיצאה לחולין יצא בשופר שלה, שלמים שלאו בני מעילה נינהו, פרוש שאין קרבן מעילה בקדשים קלים אלא באמורין ולאחר זריקה כמו שהתבאר במקומו [מעילה ז' ע"ב], אסורה רכיב עליה, פירוש שלא יצא לחולין, והואיל וכן אף בדיעבד לא יצא שמאחר שלא יצא לחולין כשהוא תוקע באסור הוא תוקע ותקיעת אסור אין שמה תקיעה, ויש מי שהקשה על זה אף בשל עולה לא יצא, שהרי כלל גדול אמרו [פסחים כ"ו ע"א] קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, ואחר שאין בקול דין מעילה הרי לא יצא לחולין בתקיעה, ואף בשל עולה היה לנו לומר לך שלא יצא, או כלך לדרך זו לומר שאף בשל שלמים יצא, שהרי אין כאן הנאה שיהא בה שום אסור, שאין בקול שום הנאה, שהטעם במה שאמרו בקול שאין בו מעילה הוא מפני שאין בו דין הנאה, ותרצו בזה שאין טעם האסור בכאן מפני הקול, שהרי קול שלו הוא ולא של הקדש, אלא שאנו באים לאסרו מפני חומרת הקדש על צד מה שהוא נהנה מגופו של שופר להנאת קיום המצות, שהרי עדין לא נתברר לנו מצות לאו ליהנות נתנו, אלא שאנו מוחזקין עדין לומר שהנאת קיום מצוה הנאה היא ומעילה יש בה, ואף לדעת הראשון הואיל ואנו מוחזקים עדין לומר מצות להנות נתנו אפשר לומר שאף בקול יש בו מעילה, שלא אמרו אין בו מעילה אלא בקול שאין בו שום הנאה אבל כל זמן שתהא בו הנאה אף הנאת קיום מצוה יש בו מעילה, אלא שאין מקום עתה לדקדוקים הללו אחר שאין דברים הללו עולים לדעת פסק כלל כמו שהקשו בגמרא על טעם זה, של עולה נמי בעדנא דתקע מיהא אכתי לא מעיל, פרוש שאין מעילתה אלא לאחר שתקע שהיא שעת ההנאה, ר"ל הנאת קיום המצוה ואם כן בשעה שתקע באסור תקע, ואע"פ שבענין של אבן או קורה אנו אומרים [מעילה י"ט ע"ב] שמשעת נטילה מעל, אינה ראיה, שבנטילת אבן או קורה הוא מתכון לגזלו מה שאין כן בשופר שאינו מתכוין לגזול בו אלא לצאת בו, ותרץ רבא על דעת פסק שכל שופר של הקדש בין של עולה בין של שלמים לא יתקע לכתחלה ואם תקע בין שוגג בין מזיד יצא, שלא מטעם מעילה אנו באין בהתרן, אלא מפני שאין כאן הנאה, ואע"פ שיש לו הנאה בקיום המצוה, מצות לאו להנות נתנו, כלומר אע"פ שדברים אלו אסורים בהנאה הרי אין לו הנאה מהם שהנאת קיום מצוה אינה נקראת הנאה, אחר שאין הנאה אחרת באה הימנה לגוף, שלא נתנו המצות להיות קיומם הנאה לישראל, אלא שהם תלויות על צוארם והם מוכרחים לעשותם הן שתהא להם הנאה מהם הן שיגיע להם צער בקיומם, זהו העולה מלשון סוגית הגמרא, מעתה תמהתי על דברי הר"ם ז"ל [הל' שופר פ"א ה"ג] שכתב, שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שאין בו מעילה, ואדרבה טעם שאין בו מעילה לפי סוגית הגמרא הוא היה הטעם שמתוכו ראוי לומר שאף בדיעבד לא יצא, שמאחר שאין בו מעילה כשהוא תוקע באסור הוא תוקע, ולא נתבררו לי דבריו בזה.
אמם ענין שופר של ע"ז יתבאר ענינו ממה שאמרו, אמר רב יהודה שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא מאי טעמא כתותי מכתת שעורה, ואע"פ (שאין) [ש]ע"ז של גוי אסורה בהנאה, הרי אמרו מצות לאו להנות נתנו, ר"ל שאין קיום המצוה הנאה שלא נתנו להנות בהן אלא שעושין אותם כמקימי גזרת המלך, וכבר הוקשה בזה והלא רב יהודה עצמו שהוא בעל שמועות הללו והוא היה אומר בשמועה שלפני זו מצות להנות נתנו, עד שהוציאו רבים משמועה זו רב יהודה והחליפו במקומו רבא, ונראה לתרץ שאע"פ שבענין שופר של עולה היה סובר שהמצות נתנו להנות, מודה הוא בזה שיצא, הואיל ואפשר לבא לידי התר הנאה, ר"ל על ידי בטול, מה שאין כן בקרבן, אלא שמכל מקום על דעת פסק אין אנו צריכין לכל זה, ואף שאי אפשר לבא לידי התר הנאה יצא, שהמצות לאו ליהנות נתנו כמו שבארנו.
וזה הטעם, ר"ל טעם מצות לאו להנות נתנו, הוא הוא שהביאנו בגמרא לדון ממנה הוראה אחרת ממה שראוי לבאר בזה והוא, שהמודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו שופר של מצוה, והמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה, ואפילו לכתחלה, שאין מחמירין בנדר כמו שאנו מחמירין בע"ז והקדש, שאע"פ שאנו דנין התרה מטעם מצות לאו להנות נתנו אין מתירין אותו לכתחלה, שחומרת הקדש וע"ז הוא שהביאתו לכך, אבל בענין הדרת הנאה מותר אף לכתחלה, ואע"פ שיש לו הנאה בקיום המצות, אין זו נקראת הנאה אחר שלא תשיגנו בזה שום הנאה אחרת לגופו, שקיום המצוה לא נתנה לו להנאה אלא לקיים מצות מלך אם שיהנה אם שיצטער כמו שבארנו, ואלו היה משיג בזה הנאה אחרת לגופו מלבד הנאת קיום המצוה היינו אוסרין לו אפילו תקיעת שופר מצוה, כמו שאמרו ז"ל המודר הנאה מחברו מזה עליו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה והמודר הנאה ממעין טובל טבילת מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, הרי שבימות הגשמים אחר שאין לו בזה הנאת הגוף אע"פ שיש לו הנאה למה שמקיים את המצוה מותר, דמצות לא ליהנות נתנו, אבל בימות החמה שיש בטבילתו הנאה לגופו במה שהוא מקרר את עצמו אסור, אבל שופר שאין בתקיעתו הנאה לגוף אין הנאת קיום המצוה מעכבת תקיעתו למי שמודר הנאה משופר.
אלא שיש לנו לחזור ולדון, שלא אמרו במודר הנאה משופר שמותר לתקוע בשופר של מצוה אלא בשאמר קנם שופר עלי, שעל הנאת שופר הוא מכון והרי לא אסר על עצמו אלא ההנאה ומצות לאו להנות נתנו, אבל אם [אמר] קנם תקיעת שופר עלי אסור, שהרי נדרים חלים על דבר מצוה כברשות, והרי הוא כמי שאומר קנם ישיבת סכה עלי אנו אוסרין לו אף סכה של מצוה, [ויש חולקין לומר שאין הנדר חל על התקיעה שהרי אין בה ממש אבל קונם ישיבת סוכה עלי] מטעם אחר אנו דנין כך והוא שאנו מפרשין דבריו כמי שאומר קנם מקום ישיבת סכה עלי שהוא דבר שיש בו ממש, ואם נפשך לומר כן בשופר לפרש דבריו כאלו הוא אומר מקום תקיעת שופר, אם כן נעשה כאומר קנם שופר שכבר פרשנו בענינו הנאת שופר, ומצות לאו להנות נתנו, ואם לחשך אדם לומר והלא אף סכה ומצה אפשר לפרש דבריו בהנאה גם כן והיה לנו לומר בהם מצות לאו להנות נתנו, סכה ומצה יש בהם הנאה לגוף, סכת מצוה בעמידה לצל, ומצה לאכילה, כך דעת קצת מפרשים, אלא שאין הדברים מחוורין כל הצרך, ובמודר ממעיין גם כן יש לנו לומר בו לפי דעת זה שלא התירו לו בימות הגשמים אלא בשאמר קנם מעיין עלי שלא כיון אלא להנאת מעיין ומצות לאו להנות נתנו אבל אם אמר קנם רחיצה עלי אסור אף בימות הגשמים.
אמנם ענין שופר הגזול לא התבאר מה שכתבנו בו בתלמוד שלנו אלא שבתלמוד ירושלמי [סוכה פ"ג ה"א] אמרוה בפרוש, ר"ל שאם תקע בו יצא, שאין מצותו אלא בשמיעה ואין בקול דין גזל, ואמרו שם גם כן הכל מודים בלולב הגזול שפסול ומה בין שופר ללולב לולב בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא, כלומר לולב בגוף הדבר שגזל הוא עושה המצוה שופר בקולו הוא יוצא, ומזה כתב הר"ם ז"ל [הל' שופר פ"א ה"ג] שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אעפ"י שלא נגע בו ולא הגביהו השומע ואין בקול דין גזל, ופרוש אע"פ שלא נגע בו, כלומר שלא שנה בו דבר שנאמר בו שקנהו בשנוי מעשה, וזה גם כן הוציא מן הירושלמי, וכבר הזכירו גם כן בירושלמי סמך על זה והוא אמרם שם, יום תרועה כתוב מכל מקום, ויש שכתב שאם עבר וגזלו מותר לצאת בו לכתחלה, ואין הדברים נראין ולעולם לכתחלה אסור שהרי מאוסים הם ואין לו לאדם להתרצות בדבר המכעיס, וכן אין ראוי לעושה מצוה לעשות לה צרה בשעת עשייתה שלא לעשות סנגורו קטגורו, ועל דרך הצחות אמרו ז"ל במדרש רבה [ויקרא ל' ו'] מי שהוא יוצא בלולב הגזול למה הוא דומה ללסטם שהיה יושב בפרשת דרכים והיה מקפח לעוברים ושבים חד זמן עבר עלוי חד לגיון למגבי דימוסיא דההיא מדינתא קדמיה וקפחיה ונסיב כל מאי דהוה בידיה אתצד ההוא לסטא ואתחבש בפילקי שמע ההוא לגיונא ואזל ליה ואמר ליה יהב לי מאי דקפחתני ואנא מליץ עלך זכו קדם מלכא אמר ליה מן כל דקפחית ומן כל מאי דנסיבית לית ליה אלא הדין טפיטא דתחותוי והיא מן דידך אמר ליה הב לי ואנא מליף עלך זכו קדם מלכא אמר ליה נסביה אמר ליה תהא ידע (דאנא) [דאת] עליל מחר קדם מלכא לדינא והוא שאיל לך אית לך בר נש מליף עלך זכו ואת אמר אית לי לגיון פלן מליף עלי זכו והוא משלח וקרי לי ואנא אתי ומליף עלך זכו קדמוי למחר אוקמוה קדם מלכא לדינא שאיל ליה אית לך בר נש מליף עלך זכו אמר ליה אית לי לגיון פלן שלח מלכא לגביה אמר ליה חכים את על הדין ברנש זכו אמר ליה חכים אנא ליה זכו אמר ליה תני אמר ליה חכים אנא דאהדר לי הדין טפיטא מכל דקפחני כד שלחתני למגבי דימוסיא דההיא מדינתא דקם קדמי וקפחני מן כל מאי דהוה לי והדין טפיטא דהוה מן דידי דהשתא אהדר לי מסהיד עלוי התחילו כל העם צווחין אוי לו לזה שנעשה סנגורו קטגורו כך אדם נוטל לולב לזכות בו והוא גזול צווח לפני הקב"ה ואומר גזול אני ומלאכי השרת אומרים אוי לו לזה שנעשה סנגורו קטגורו, ואע"פ שאין דמיון בין שופר ולולב בענין זה כמו שכתבנו, מכל מקום הרי המשל על כל מצוה הבאה בצד עברה, וכבר הורה האיש העושה זאת מעוט כונתו במצוה אחר שאינו חושש לצד עברה, ואין כונת התורה לקיום המצות בעשית העברות, והוא ממין תוכחת הנביא באמרו [מלאכי א'], והבאתם גזול את הפסח ואת החולה וגו', קרא חמס עליהם על שני הדברים, האחת היא בהתרצות אליו על דרך בזיון וכמדת עובד, לא כדרך חבה, אבל לצאת ידי חובה ולפרוק עול מעליו לבד, והוא הביאם את הפסח ואת החולה כאמרו למעלה [שם] מגישים על המזבח לחם מגואל וג' וכי תגישון עור לזבוח וגו', כלומר אתם אומרים בהגישכם עור ופסח שאין רע, ושתצאו גם כן ידי חובה בפסחים כאלו רגליהם רגל ישרה ובעורים כאלו הביטו לראות, וכל זה להעדר הכונה מכם ובלתי צאת המצות מתחת ידכם בנדבת אהבה ובחירת רצון והוא אמרו אחר זה [שם], וארור נוכל ויש בעדרו זכר וגו', וכבר בארו קצת מפרשים במלת נוכל, שהיא אמנם על דמיון [תהלים ט'] בפעל כפיו נוקש רשע, שבאה מלת נוקש אצלם בענין תאר, (ובה) [ובא] בה קמץ קטן בחלוף פתח גדול, היה בראוי אצלם לומר נוקש בפתחות הקוף, בינוני מבנין נפעל שרש יקש מנחי הפ"א יו"ד, ועל זה הדמיון אצלם באה מלת נוכל, כאלו אמר נוכל בפתחות הכ"ף, תאר מבנין נפעל שרשו יכל, ובאורו בעל יכולת, רוצה בזה שאלו יעשו זה מצד עוני והעדר יכולת אין חמס עליהם אין אנוש לשכרם, ואין הקרבן העשיר יותר מרוצה מן הבא בדלות או אף בדלי דלות כמו שנודע, אבל שהם אין הכונה רק מצד היות המצות עליהם חבלות ומשא כבד, יכונו לפרוק משאם לבד, לא לחבת קיום המצוה, ותמשיכם כונתם זאת לתרום מן הרעה על היפה, לפרוע מס המלך מן הזבורית והוא אמרו שיקולל ויתארר בעל היכלת אשר בעדרו זכר ובידו להתנאות בקרבנו ולהדר מנחתו ועל כל זה הוא זובח משחת ליי, וקרא חמס עליהם גם כן על היותם גוזלים וחומסים מתנדבים באשר לא להם, מתרצים בחלב המדכאים ומתיהרים בדם האמללים והוא אמרו, והבאתם גזול ויעד לעושיהם הראוי להם לפי מעשיהם והוא אמרו שם [מלאכי ג'] הנה יום בא בוער כתנור וגו', ולישרים בלבותם אשר אין ברוחם רמיה בעבודתו ית' אבל מחשבתם ומעשיהם כלם נכונים לעבדו באמת ובתמים יעדם גם כן הראוי להם כגמול ידיהם ישיב להם והוא אמרו הנה [שם] וזרחה להם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ביום אשר אני עושה אמר יי צבאות.
